הגיוס
תורה ושירות, באותו מקום
המדינה הזאת מתווכחת על הגיוס חמישים שנה כאילו יש רק שתי תשובות, ושתיהן דורשות שמישהו יפסיד. יש שלישית, והיא מעשית עד שעמום: לשים את הישיבה איפה שהחיילים נמצאים.
למה הוויכוח לא נגמר
משפחה חרדית אינה מסרבת לשרת מתוך בוז. הפחד ספציפי והוא כן: שבחור שנכנס יצא בלי הלימוד שלו, בלי בית מדרש, בלי מקווה, בלי המבנה שמחזיק חיים דתיים. בינתיים משפחה חילונית רואה את ילדיה משרתים ורואה בפחד הזה עלבון. שניהם מתארים משהו אמיתי. אף אחד מהם לא ינצח בוויכוח בכך שיחזור עליו חזק יותר.
מה נבנה
ישיבות לאורך בסיסי הגבול. לא חדר שיעור סמלי ולא רב מבקר — בתי מדרש כראוי, עם מקווה, עם סדר שמחזיק, ועם ראש ישיבה שיושב במקום, שנבנים בתוך הבסיסים עצמם. בחור משרת ולומד באותו מקום ובאותו זמן, בלי לבחור ביניהם ובלי שמשפחתו תהמר על מי הוא יהיה כשיחזור הביתה. המדינה מקבלת חיילים. הקהילה שומרת על בניה. אף אחד לא מתבקש להיכנע.
ישיבת גאולת שאול
הראשונה כבר נקראת בשם וכבר יש לה מקום. היא תעמוד על האדמה שלנו בשדה תרומות, בעמק בית שאן למרגלות הגלבוע — הקרקע שבה שאול, מלכה הראשון של ישראל, נפל על חרבו ולא נלקח. אנחנו בונים ישיבה על אותה אדמה ממש שבה חייל מת בידי עצמו, כדי למנוע מחיילים למות בידי עצמם. זו לא מטאפורה שחיפשנו. זה השדה.
הרשימה
ראש הישיבה הוא שמואל הרנשטיין — המכונה פשוט. הוא שירת בצה"ל וחזר הביתה עם פוסט-טראומה. הוא נרפא בעזרת צמחים. היום הוא רוצה להחזיר את מה שניתן לו, וזה כל הטיעון של המצע הזה, קם ומדבר.
זה הסעיף שכולם אומרים שאי אפשר.
זה גם הסעיף שעולה הכי פחות ומסיים את הוויכוח הוותיק ביותר במדינה.