הטיעון הכלכלי
תיירות מרפא
את המצע הזה קוראים בדרך כלל כמדיניות בריאות, או כמדיניות שלום. הוא גם מדיניות כלכלית. טיפול בטראומה בסדר גודל כזה הוא ענף — ובמקרה ישראל יושבת על הקרקע שכל העולם ממילא רוצה לעמוד עליה.
מה אנחנו מציעים
מפגשי ריפוי חוקיים ומפוקחים — עשר דקות, עם מוזיקה — במקום הנגיש הקרוב ביותר למקום הקדוש ביותר שאפשר להגיע אליו, פתוחים לכל דת ולמבקרים מכל מקום בעולם. לא פסטיבל ולא הפקר: מטפלים מורשים, סינון רפואי, מסגרת קלינית, ואותם אמצעי בטיחות שהיינו דורשים לכל טיפול אחר.
מה איננו מציעים
אנחנו לא מציעים לקחת, לתבוע, לשנות או לכפות דבר על הר הבית. המצע הזה מכיר בבעלות ובחזקה המוסלמית על המקום, והעמדה הזאת אינה משתנה בעמוד הזה. שום דבר מהמתואר כאן אינו קורה באופן חד-צדדי. זה יחייב שינוי בחוק הישראלי, וזה יחייב הסכמה עם הוואקף ועם רשויות הדת. אם ההסכמה הזאת לא קיימת — זה לא קורה. אנחנו מעדיפים לומר זאת במפורש מאשר לאפשר למישהו לדמיין שאנחנו מתכננים עובדה מוגמרת.
כמה זה באמת שווה
תיירות דתית לישראל היא עונתית, רדודה ומרוכזת בכמה רחובות. תיירות מרפא היא ההפך: המבקרים נשארים שבועות ולא ימים, מזמינים טיפול מראש, ומגיעים כל השנה כי לטראומה אין עונה בוערת. הכסף נוחת באירוח, בתחבורה, בחקלאות, בכוח אדם קליני, בהכשרה, באבטחה ובהדרכה — וזו עבודה שאפשר למקם בכל מקום שיש בו אדמה ושקט, כלומר בדיוק במקומות שכלכלת התיירות הנוכחית לא מגיעה אליהם.
מי עובד בזה
ישראלים ופלסטינים, יהודים וערבים, באותו ענף ובאותם שכר ותנאים. מטפלים, נהגים, חקלאים, טבחים, אחיות, מתרגמים, מדריכים. אנחנו אומרים את זה במכוון: ענף שנבנה על טיפול בטראומה של אזור צריך להעסיק את אנשי האזור, משני צידי הגדר — ולא לטפל באוכלוסייה אחת בזמן שאחרת משרתת אותה. עזה, אחרי השיקום, היא חלק מזה ולא הערת שוליים לזה.
ולגבי יהודים
יהודים צריכים להיות רשאים להיות במקום ולקיים בו את פולחנם. אמרנו זאת במצע ואיננו מתכוונים להתחמק מזה בעמוד כלכלי. מסגרת שעובדת היא כזו שבה החזקה המוסלמית מובטחת והנוכחות היהודית אינה מעוררת שאלה — כי שתיהן כתובות, מוסכמות, ומשעממות. החלופה היא מה שיש לנו היום.
לזה צריך מנדטים לפני שצריך תוכנית עסקית.
שום דבר מזה אינו אפשרי מחוץ לכנסת.